השבוע, במהלך בניית אתר ב HTML נתקלתי בקושי וחיפשתי עזרה.
באופן טבעי, פניתי לחברי ללימודים, סטודנטים "מהגרים" מן המניין, משם עברתי לחברי הוירטואלים ברשתות החברתיות, המשכתי דרך סרטונים ביוטיוב ומשלא קיבלתי את מבוקשי פרסמתי שאלה בפורום של הישוב בו אני גרה בבחינת "שלח לחמך על פני המים".
אחרי כמה דקות קיבלתי תשובה "אני יכול לעזור , מה הבעיה?" שם המשתמש היה "נעם כהן" (שם בדוי), שמו של ילד מכיתתה של בתי.
זיהיתי את השם, התקשרתי אליהם הביתה, ואותו "נעם" ענה וביקשתי לשוחח עם אביו כדי לקבל את העזרה שהוצעה לי. האב ניגש לטלפון ושאלתי אותו אם הוא יכול לענות לי על השאלה. תשובתו היתה שלא. הוא לא ידע במה מדובר. לקח לנו כמה דקות לברר את הענייןוהאב שלח אותי חזרה לבנו הצעיר.
מסתבר, ששם המשתמש (שמו של הילד) לא היה כינוי של האב, מה שהיתה השערתי הטבעית, אלא הילד עצמו ענה לי בפורום.
קבענו (הילד ואני) פגישה.
לראשונה הבנתי באמת מהו הפער הדיגיטלי הבין דורי ונוכחתי שלמרות ידיעותי הרבות והבטחון המופרז שיש לי בסביבה המתוקשבת אני עדיין מהגרת.
ניהלנו שיחה מעמיקה של כשעה על נושאים ברומו של העולם הטכנולוגי. הוא עשה כמיטב יכולתו לדבר אלי בגובה העיניים...
למדתי, שאני לומדת כדי לדעת. הוא פשוט נולד לזה וחי שם.
עבורו הטכנולוגיה אינה מטרה אלא כלי המשרת אותו, אצלו אין לפני ואחרי אין לו למה להשוות.
לי יש למה להשוות:
הטלויזיה הראשונה שלי (בשחור לבן) הגיעה הביתה כשהייתי בת 6 שנה אחרי שקיבלנו קו טלפון הביתה! בגיל 9 הורי קנו טלויזיה צבעונית, המורות בבית הספר שכפלו את הדפים במכונת סטנסיל (אני עדיין מריחה את הדיו..) ואת המחשב הראשון שלי קניתי בגיל 26. אחת המתנות שקיבלנו לחתונה (מכמה זוגות חברים יחד) היה מכשיר טלפון נייד.
ולא, אני לא "זקנה בת 100 " כמו שילדי חושבים אלא צעירה בת 40. צעירה אבל מהגרת...
ומכאן לנושא משלים:
הילד המוכשר והנדיב הזה, מאותגר מאוד בתחומים אחרים בבית הספר.
יש עוד המון ילדים כאלו.
המקום שלנו, כצוות החינוכי וכהורים למצוא לכל אחד את הנישה בה הוא יוכל לבטא את עצמו ולפרוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה